באר שבע על סוטה מ״ה

1 ורבי שמעון וי"ו לא משמע ליה. נ"ל דלא גרסינן לא משמע ליה אלא לא דריש מפני דלשון לא משמע ליה ר"ל דלא דריש כלל כדכתבו התוספות בפ"ק דקידושין גבי ור' יוסי הגלילי מכרת כריתות נפקא כו' וזה אי אפשר לומר דר"ש לא דריש וי"ו כלל דהא אשכחן בריש מרובה ובריש פ' ד' מיתות ובפרק אלו מומין האסורים ובשאר דוכתי טובא דר"ש דריש וי"ו אבל לשון לא דריש נוכל לפרש לההיא דרשא דרבי יהודה לא דריש אלא לדרשא אחרינא אבל דלא דריש כלל לא קאמר. ואע"ג דמדברי התוספות בפ"ק דסנהדרין בסוגיא זו משמע דלית להו חלוק זה שכתבתי בין לשון לא משמע ליה ובין לא דריש מ"מ נ"ל עיקר כדברי התוספות בפ"ק דקדושין שהבאתי שחלקו כדכתיבנא. ואפשר דלזה כוון נמי רש"י בפ"ק דסנהדרין בסוגיא זו באמרו ה"ג ור"ש וי"ו לא דריש כלומר ולא גרסינן וי"ו לא משמע ליה וכי האי גוונא כתבתי בחדושי בפ"ק דהוריות גבי ורבי מאיר קהל הקהל לא דריש כו':

2 ויצאו הן ולא שלוחיהן. תימה אדילפינן בפ"ב דקידושין מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרבה נילף מהכא דאין שלוחו כמותו וי"ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי חליצה נמי דרשינן וקראו להם ולא שלוחן ובמנחות פרק שתי מדות נמי דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ובנדרים ממעט שליח מהפרת נדרים לרבי יאשיה וא"ת למה לי קראי בקידושין נילף מהנך קראי דמדאיצטריך לאשמועינן דאין שלוחו כמותו מכלל דבעלמא הוי כמותו וי"ל דאי לאו קראי דהתם הוה דרשינן כל הני קראי לדרשא אחריתי:

3 שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין. נ"ל שר"ל היו מודדין כדין מדידה המפורש בקרא אל כל הערים אשר סביבות החלל ואפילו אל העיר הקרובה אל החלל בעליל דאל"כ לא הוה ליה לסתום אלא לפרש שמניחין אותה העיר הקרובה אל החלל בעליל ומודדין אל שאר עיירות ועוד דזיל בתר טעמא למה אמרינן שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין והוא כמו שכתבו המפרשים שמתוך שיהיו עסוקים במדידה ירבו בני אדם לבא מתוך הערים הנמדדות וירבו לדבר בו ויגלה הדבר מי הרוצח ומי שהלך מביתו ולא חזר באים בני משפחתו ומכירים הנרצח אם מכירין אותו מעידין עליו ולא תהיה אשתו עגונה ובניו יורדים לירושת אביהם ואין ב"ד ממחין בידם ומתוך כך יהא נודע מי הלך עמו ומי נתלוה עמו ופעמים מתפרסם על ידי כן מי הרוצח וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערוף א"כ אין שייך לחלק בין עיר הקרובה אל החלל בעליל לשאר עיירות אשר סביבות החלל אלא לכולם היו מודדין ולהכי סתמו וכתבו הרמב"ם וסמ"ג ושאר המחברים שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין כלשון הגמרא בשמעתין ואם איתא שר"ל שלא היו מודדין לעיר הקרובה אל החלל בעליל או להפך שלא היו מודדין לשאר עיירות אלא דוקא לעיר הקרובה אל החלל בעליל אי אפשר דלא הוה משתמיט חד מנייהו לפרש כן בהדיא. ומכאן ק"ל על הרב הגדול המזרחי שכתב בפרשת שופטים וז"ל אל הערים אשר סביבותיו לכל צד לידע איזו קרובה לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אלא כדי למצא העיר היותר קרובה אליו כדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שאין ספק בו שהיא היותר קרובה אל החלל אין צריך שם מדידה ע"כ. ומיהו דברי רש"י גופיה היה אפשר ליישב אבל דברי הרב הגדול המזרחי קשה ליישב ולפי דעתי אשתמיטתיה מיניה הלכה זו:

4 מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב כו'. תימה אי משום דמתניתין לא חשיב מלך וכ"ג הא ה"נ אשכחן בפ"ק דסנהדרין גבי אין מוסיפין על העיר דבעינן מלך ונביא ואורים ותומים ושתי תודות ושיר כדתנן בפרק ב' דשבועות וכן גבי מוציאין למלחמות הרשות דבעינן מלך ומשוח מלחמה ואפילו הכי לא קחשיב להו במשנה בפ"ק דסנהדרין. וי"ל דבכל הנהו לא חשיב כולהו מילי אלא ע"א סנהדרין לחודייהו אבל הכא דסגי בג' או בה' אם איתא דצריך מלך וכ"ג הוה ליה למתני בהדיא כך תירצו התוספות בפ"ק דסנהדרין. אבל לפי זה קשה הא דתנן התם אין דנין לא את השבט כו' ומוקי לה עולא בגמרא בבאין על עסקי נאצות כתחלה מה תחלתו ע"א כו' אי מה תחלתו בקלפי אורים ותומים וכל ישראל כו' מאי קושיא אין ה"נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתניתין משום דלא איירי אלא במילי דע"א סנהדרין וי"ל כמ"ש התוספות בפרק ב' דשבועות מדכייל להו בהדי נביא שקר וכ"ג משמע ליה דלא בעינן אלא ע"א דומיא דידהו מאי אמרת דשביק למתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דע"א סנהדרין א"כ לתנינהו באפי נפשייהו דלא אתי למטעי לשווינהו בנביא שקר:

5 דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו'. איכא דוכתי טובא דדייק כה"ג איכא דוכתי טובא דדייק להפך מדכתיב ואל השופט אלמא דתרי ענינים נינהו כהן לחוד ושופט לחוד:

6 מלמד שהמקום גורם. אע"ג דבמעשר שני נמי כתיב מקום ומעשר שני נאכל בכל העיר הכא גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה כדאמרינן באיזהו מקומן גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלק בנימין אבל בית פגי אע"ג דדינו כירושלים כדאמר בהשוכר את הפועלים והא בעי חומה כגון שדש לפנים מחומת בית פגי ובפרק התודה אמרינן השוחט את התודה חוץ לבית פגי לא קידש את הלחם ולא דוקא אבית פגי אלא אפילו בירושלים אין שם מקומו וכדאמר בפ"ק דשבת ארבעים שנה קודם שחרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות ומפרש התם שלא דינו דיני נפשות ואמרינן בפרק בתרא דר"ה עשר גליות גלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים כ"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין. ולי נראה דהא דקאמר מלמד שהמקום גורם היינו מדכתיב המקום בה"א לאפוקי גבי מעשר שני כתיב מקום בלא ה"א:

7 אלא פשיטא דנפיק כולהו. אין להקשות דהא בכל התורה כולה רובו ככולו דמי א"כ מנא ליה דנפיק כולהו דילמא נפיק רובא די"ל דלא קיימא לן רובא ככולא אלא דוקא כשרבו מתוך משא ומתן של כולם אבל לא כשהמיעוט או אפילו אם אחד מהם בלבד לא היה שם מפני שאלו היה שם אותו האחד שמא היה מראה פנים להפך כל מה שהסכימו הרוב ויורו הרוב בכך וכבר נתבאר זה באור יפה בחדושי בפ"ק דהוריות:

8 אילימא לדבר הרשות מי מצו נפקי כו'. אע"ג שהיו הולכים לביתם אחר תמיד של בין הערבים כדאיתא בפרק אלו הן הנחנקין מ"מ לא מתרמי שימצאו כולן ביחד כיון שהיה הולך כל אחד ואחד לבדו:

9 אל יחסר המזג. אע"ג דסתם מזיגה על חד תלת כדאמרינן בריש המוציא יין היינו דוקא רבא שהיה רגיל למזוג כן שהוא כמשפט המזיגה על חד תלת אבל שאר בני אדם האוהבים יין חזק אין מוזגין אלא על חד תרי כדמשמע בשלהי הזהב שהיתה מזיגתו משונה דאמר רבא מזיגה דידי מידע ידיע ואמר נמי בכיצד מעברין דמיא האי מזיגה למזיגה דרבא בריה דרב יוסף בר חמא. ויש מפרשים אל יחסר המזג שלא יחסר בגימטריא מז"ג שהוא חמשים אבל אי חסר מ"ט אין לחוש דמשתיירי כ"ב ואין ב"ד שקול ומוסיפין עליהם אחד הרי כאן כ"ג כך כתבו התוספות בפ"ק דסנהדרין. ולי נראה להביא ראיה ממשנה שלמה דסתם מזיגה על חד תרי מדתנן בנדה פרק כל היד ובמזג שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני וכן מצאתי בהדיא במדרש קהלת. שוב עיינתי בפרק המוציא יין ומצאתי שגם אביי הביא ראיה זו אבל, רבא דחה הראיה ואמר יין השרוני לחוד דרפי א"נ משום חזותא אבל לטעמא בעי טפי:

10 באדמה פרט לטמון. וא"ת ונימא כי ימצא חלל כלל כל היכא דמשתכח באדמה פרט בתוך האדמה דוקא כמו בשדה דמשמע לרבנן בתוך השדה ואין בכלל אלא מה שבפרט ונימא דוקא טמון. וי"ל דכי ימצא חלל אינו כלל גמור דהא לקמן אמרינן כי ימצא פרט למצוי:

11 והעליון מפני שהוא צף. בירושלמי פ"ו דפיאה גרסינן והעליון מפני שזכה בו רבי זעירא אמר בזוכר את העליון ופירש הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"ה מהלכות מתנות עניים דקאי רבי זעירא ארבי שמעון שאמר התחתון אינו שכחה מפני שהוא טמון וא"ר זעירא דוקא בזוכר לעליון שהוא כמכוסה בבגדים או באבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם לא זכרו אע"פ שהוא עצמו אינו שכחה שכבר החזיק בו להוליכו לעיר אע"פ כן הוי התחתון שכחה מפני שהוא מין במינו ולא הוי כטמון כלומר וכיון דלא קי"ל כר"ש אלא כת"ק אפילו בזוכר העליון התחתון שכחה לעולם ומשיג על הרמב"ם ז"ל שפירש דקאי רבי זעירא את"ק וה"ק עד כאן לא פליג ת"ק עליה אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת"ק נמי אין התחתון שכחה ופסק אם זכר העליון קודם שיפגעו בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה:

12 אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא כו'. בפ"ק דקדושין ובפרק בתרא דעירובין נמי אשכחן שאמר אביי בלשון הזה ונ"ל שאמר כן אחר שנתמנה לראש מפני שלא היו רבא וכל חכמי דורו חריפים כמוהו כדאיתא בהדיא בסוף הוריות אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנא הוו יתבי והוו צריכי רישא אמרו כל דאמר מלתא ולא מיפריך ליהוי רישא דכולהו איפריך דאביי לא איפריך חזייה רבא לאביי דגבה רישיה א"ל נחמני פתח ואימא ופרש"י נחמני פתח ואמור דרשא דמשמיא פסקו לך רבותא כו'. ואע"ג דלא אשכחן שבן עזאי היה משבח עצמו שהיה דרשן יותר משאר חכמי ישראל רק בחריפות בלבד כדמשמע מדבריו שאמר כל חכמי ישראל הם לפני כקליפת השום הרי דימה חכמי ישראל לקליפת השום ולא כקליפת פרי אחר כגון קליפת אגוזים וכדומה מפני חריפות השום שהיה בו חריפות יותר מכולם מתוך שקידותו כדתנן לקמן משמת בן עזאי בטלו השקדנין משמת בן זומא בטלו הדרשנין אפ"ה פרש"י בכל המקומות שאביי היה משבח עצמו שהיה דורש במקומו כבן עזאי וזה מפני שרש"י הרגיש יתור הלשון למה האריך אביי לומר בשוקי טבריא והרי מי שהוא חכם מכל חכמי ישראל בכל העולם הוא חכם ולא בשוקי טבריא בלבד ולפיכך פירש שאני דרשן כי זה הוא השבח הצריך למנהיג הצבור שיקבלו דבריו במקומו כמו שמצינו בבן עזאי שהיה משבח עצמו שדבריו היו מקובלים בטבריא שהיה מקומו מצד חריפותו:

13 שתיהן מביאות שתי עגלות כו'. בפ"ב דבכורות תניא נמצא מכוון בין שתי עיירות רבי אליעזר אומר שתיהן מביאות שתי עגלות וחכמים אומרים יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו ודייק הגמרא מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא ליתי אלא לאו ש"מ סברי רבנן אי אפשר לצמצם כו' והאריכו התוספות בסוגיא דאי אפשר לצמצם ואין כאן מקומו:

14 רבי עקיבא אומר מחוטמו. הרמב"ם ז"ל פסק כר"ע וכתב עליו בעל כסף משנה ויש לתמוה דהא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי וצריך לומר שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ע"כ. וקשה לי על דבריו שהרי ראב"י לא היה חבירו של ר"ע כי ראב"י היה בדור רבן יוחנן בן זכאי וחביריו שראו החורבן בית שני ואלו ר"ע וחביריו היו אחר החורבן ומה. שהזכירו קודם ראב"י אינו מן התימה שכן מצינו בהגדת פסח שמקדים ר"ע לרבי טרפון שהיה רבו כדמוכח בכתובות וכן אשכחן בדוכתי טובא שמקדים התלמיד להרב. ולי נראה דטעמו של הרמב"ם הוא כיון דאמרינן בגמרא אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא כו' וכן אמרינן גבי מי שנפל עליו מפולת בפרק יום הכפורים ושמא זאת אינה מן המנין ק"ב כי כתב ר"ח נ"ל מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא והיינו ק"ב ונקי וכה"ג כתב הרא"ש ז"ל בעירובין בפרק מי שהוציאוהו:

15 וקא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. וא"ת מאי איריא משום דלא נתחלקה תיפוק ליה משום דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא כדאמר בפרק לא יחפור ואע"ג דאמר התם דביושבת בין ההרים לא אזלינן בתר רובא דעלמא וירושלים הרים סביב לה מ"מ כל ישראל היו נכנסין ויוצאין לה לעלות לרגל ובשאר ימות השנה נמי לשלם נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באין לה לסחורה שקרויה רוכלת עמים. וי"ל דמ"מ היו שם מקומות שלא היו מצויים כי אם יושבי ירושלים לבדם א"נ בימי חזקיה שכל ישראל היו בירושלים ולא היו באים לסחורה כך כתבו התוספות בסוף פרק מרובה. ולי נראה דסוגיא דהכא סובר דמה שהקשה בפרק לא יחפור וליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא היא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דתירץ ליה ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמלתא ליתיה וזה דרך הגמרא לתרץ דרך דחייה בעלמא אע"ג דלקושטא דמלתא ליתיה כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק החולץ וכן כתבו התוס' בפרק אין דורשין וכן כתב הר"ן בנדרים סוף פרק השותפין ומהאי טעמא לא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עגלה ערופה חלוק זה דיושבת בין ההרים כמו שכתב בעל כסף משנה

16 ירושלים לא נתחלקה לשבטים. וא"ת דבפרק איזהו מקומן אמרינן דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף וא"כ למאן דאמר לא נתחלקה מאי שנא דשאר מקומות של המזבח היה להם יסוד ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו דא"כ אל יסוד מזבח העולה מאי עביד ליה דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתי דלא היה לו יסוד כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בפ"ק דיומא ותירצו הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב:

17 אבא שאול אומר מטיבורו כו'. מכאן הקשו התוס' בפרק המפלת על הא דאמרינן התם איזהו שפיר מרוקם אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו והלא הכא אמר מטיבורו. ועוד קשה דהא התם משמע דלא איירי אלא בגידול האיברים ובקוטנן כדקא מסיים עלה ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב כו' ולכן גרס ר"ת התם תחלת ברייתו כרשון פירוש כעין חגב דסלעם מתרגמינן רשון ור"ל יום שנגמר תחלת צורתן הוי כל גופן גדול כסלעם וכן פירש בערוך:

18 ואין המום פוסל בה כו'. בירושלמי איתא אם היתה טרפה או מחוסרת אבר פסולה משום דכפרה נאמרו בה כקדשים:

19 ואיתן כמשמעו קשה כו'. נ"ל על שם חוזק וקושי הקרקע שאינה ראויה לזריעה ועבודה כמו סלע קשה נקרא נחל איתן כלומר עמק יבש ונגוב מדקתני עלה בגמרא מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך ואומר שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ ופירש רש"י איתן מושבך ושים בסלע קנך אלמא איתן הוא סלע מוסדי ארץ הם הרים וכל הר של אבנים ע"כ. ובזה נתיישב לי למה לא מייתי הגמרא ראיה מבוארת אתה הובשת נהרות איתן אלא על כרחך צריך לומר דנחל איתן דהכא לא מיירי בנחל מים ונקרא איתן על שם שהוא שוטף בחזקת כדפירש הרמב"ם ז"ל אלא מיירי בקרקע קשה יבש ונגוב כדכתיבנא וכן נראה מדברי רש"י בחומש שפירש נחל איתן קשה שלא נעבד אחר זמן רב שכתבתי כל זה מצאתי בתשובת הרב מהר"י קולון ז"ל שכתב ממש כדברי וכתב עוד הא דפירש התרגום נחל איתן נחל בייד ר"ל שלא נזרע ונעבד מעולם וכמו שתרגם והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכמו שדה בור וכמו אם אוביר ולא אעביד וכו' וכהנה רבות בגמרא:

20 וזקני אותה העיר רוחצין את ידיהן כו'. מכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות עגלה ערופה דב"ד של אותה העיר עם כל זקניה אפילו הם מאה כולן רוחצין את ידיהן כו' וזה משום דכתיב וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם וגו' ותניא בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה כו' דהא מדקתני במשנתנו וזקני אותה העיר רוחצין משמע דכל לאו דוקא דאם לא כן אי אפשר דהוה שתיק מלפרש ולומר וכל זקני אותה העיר רוחצין כו' כי היכי דלא אתי למטעי ולפרש האי וזקני אותה העיר כמו זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר כו' דהתם ודאי לא בעינן כל זקני העיר כמו שפסק הרמב"ם ז"ל גופיה וא"כ היאך שבק משנתנו ופסק כספרי ועוד דהא כבר איתותב רבי יונתן בפ"ק דהוריות שאמר מאה שיש בו להורות אין חייבין עד שיורו כולו שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו מכח קושית רב משרשיא שהוכיח דאע"ג דכתיב כל לאו דוקא הוא אלא רובא ככולא דמי והרמב"ם גופיה לא פסק כר' יונתן בפרק י"ג מהלכות שגגות אע"ג דבספרא שנינו כדאמר רבי יונתן כמו שכתבתי בחדושי שם וצ"ע: